מפגש ישראטאקו קיץ 2008 – יומן הישרדות

0 288

מפגש ישראטאקו קיץ 2008

יומן הישרדות / רם קיץ

isrataku_meeting_1.jpg

איזה…פאקינג…חום…” מלמלתי לעצמי כשהשעון המעורר צלצל על 7:30 בבוקר. “עדיף לחזור לישון, מה כבר יצא לי מאיזה מפגש ישראטאקו בתל-אביב? זה לסבול את הצפיפות השואתית ברכבת, להגיע לשם ולקוות שבאמת יהיה שם מישהו…ולא לדעת איך זה ייגמר“. אבל תחושת הבטן גברה על העצלנות, והקמתי את עצמי בכוח מהמיטה, משהו שגזל 20 דקות. מצחיק, אבל בגדנ”ע האחרונה לקח לי 5 שניות לקום ב-5 לפנות בוקר. לקחתי את ה-IRIVER החדש שלי, ארזתי תיק ויצאתי לדרך…כשקצת מאוחר מדי גיליתי ששכחתי את בקבוק המים במקרר.

מה שעובר עלי ברכבת הוא מה שעובר עלי כל פעם מחדש: אני לוקח עיתון, קונה כרטיס הלוך ושוב, מגיע לרציף מס’ 2, עולה לרכבת, יושב אי שם במדרגות כי נגמר המקום, קורא את העיתון, מגיע לתשחץ ומשתגע מזה ששכחתי את העט. איך בשם גילגמש הקדוש אני תמיד שוכח להביא עט? לאחר מכן חזרתי לנגן, אחרי שסוף סוף למדתי את כל הפונקציות בו, ואז הגענו לתל-אביב.

בעיקרון רק כשהרכבת הגיעה לתל-אביב שמתי לב שלא חשבתי אפילו פעם אחת על המפגש. בשבילי זו הייתה עוד נסיעה לתל-אביב, מבלי באמת להבין או להפנים לאן אני נוסע. בתור אחד שמנהל ועורך בישראטאקו זה למעלה משנה וחצי, לא טרחתי באמת לבוא למפגשים. שלא תטעו, אין לי משהו נגד הקהילה, פשוט אף פעם לא חשבתי שיש בה משהו מעניין מספיק שיצריך אותי לבוא. וסוד נוסף: עד כה חשבתי שמרבית קהילת ישראטאקו מורכבת מילדים קטנים. מאוד. כשהבטתי בשעון השעה הייתה 9:45, ארבעים וחמש דקות לפני מועד המפגש הצפוי.

isrataku_meeting_2.jpg17 שקל עלו לי הבורקס ופחית הקולה בלובי של תחנת ת”א אוניברסיטה, ואפשר היה לצפות שבסכום כזה לפחות הטעם יהיה סביר. ובכן סביר הוא כן… אם אתה קוף! לקחתי עיתון נוסף וחיכיתי לסימן כלשהו. הסימן בסופו של דבר הגיע בדמות שלט “Isratak” ושורה מתחת “U” (נשמע כמו קללה: “Go Isratak Yourself”). הראשונות למפגש המיוחל היו האחיות לבית ניב (היי יעל), מה שהרגיש די מוזר לגשת ולהגיד “היי… אני המנהל שלכם” ואז החיוכים המביכים. אבל המבוכה נגמרה כשהתחילו להגיע אנשים, או נתנאל ליתר דיוק שתחת המילה ‘סגידה’ במילון מופיעה תמונה שלו. להב במדי החייל הגיע בערך באותו הזמן, רותם הייתה גם בין הראשונות וזמן קצר אחר-כך הגיעה המצלמה של יניב, גוררת אחריה את יניב.

באותם רגעים למדתי את המשמעות של פרסום מספר הטלפון הסלולארי בפורומים. כך יצא שאמא שהסיעה מספר ילדות מירושלים שאלה אותי כיצד להגיע. תבינו, אני חיפאי, ולי אין מושג שפארק הירקון נמצא כמה דקות הליכה ממרכז הירידים. אך בסופו של דבר הן צצו. ב’הן’ הכוונה לנטע-צ’אן (נדמה לי שזה השם) שהיא בכלל מאנימנגה, ושתי חברותיה. תוך זמן קצר גם הגיעה אנה (הידועה כאד מהמחזמר), ועוד כמה בנות הכוללות את מיכל (שבאותו רגע הייתה ידועה בשבילי בתור “הבלונדינית החמודה שבטח לא תדבר איתי”).

לאחר שיחה קולחת הכוללת אנימה בין היתר (התחביב שלשמו התכנסנו), ולאחר שנתנאל הוכיח את כישוריו בגו, יצאנו לכיוון פארק הירקון – לא לפני שנתנאל סחב עגלת קניות מהתחנה. חלק ניכר מהבנות השתמש בעגלה בתור כלי תחבורה אלטרנטיבי, אך השימוש הסופי שלה היה אוגדן לתיקים. במהלך ההליכה הוצגה לקהל הרחב העוגה שהוכנה למפגש – או ליתר דיוק הבדיחה המומצאת שאומרת שאם לעוגה הייתה הומונקלוס, ככה היא הייתה נראית. אנשים שסיכנו את חייהם ולקחו ממנה ביס הצליחו לא למצוא את עצם בביילינסון, אולי הגזמנו? נהה, הם בטח הצטערו אחרי זה בשירותים. בפארק עצמו הצטרפה טורי, שאתם לא יודעים שהיא לא מישראטאקו, וגם סירבה להסגיר מאיפה היא כן, אבל היא הספיקה לגנוב לי ת’תעודת זהות ומיכל הספיקה לצלם אותה.

בסופו של דבר התעודה הוחזרה במרדף שלא יבייש מתמודדי מרתון מנוסים. שני שלטים של “רם קיץ תעשה לי בישי” הודפסו. אחד בתור שלט מושקע ואחד בתור בדיחה של “רם קיץ אל תעשה לי בישי” (בכיף, בהתחשב בזה שזכר כתב את זה). מעניין מה עלה בגורלם? כי הם נעלמו בשלב די מוקדם. רק חסר לי שהם תלויים בתור שלט ברחוב תל-אביבי סוען. באותו הזמן הגיעה קבוצה די גדולה של בני נוער אמריקאים שעשו עצירה בפארק. בזמן שנתנאל שיחק גו עם התאומות, התארגנה קבוצה למשחק של נבר (בו כל אחד מספר משהו שהוא מעולם לא עשה, ואם מישהו אחר עשה הוא חייב להרים אצבע. כשמגיעים לחמישה אצבעות מטילים עליו משימה). יניב הגיע לחמש אצבעות ראשון, והמשימה שמצאתי לו הייתה לגשת לאחד האמריקאים ולבקש ממנו ללבוש את המשקפיים שלו – Mission Accomplished (ויש תמונות). מיכל ורותם הלכו רחוק יותר והשתחוו לעץ בקריאות “אויאשירו-סאמה!”, מה שהוציא מהאמריקאים מבטים של “הם עובדי אלילים?” .

לאחר מכן התארגנו לצאת לכיוון דיזינדוף סנטר, אלא שנתנאל, רותם להב ואני נפרדנו משאר הקבוצה (באופן זמני). בעוד שהם הלכו לדיזי אנחנו עצרנו לשיחה עם כמה מהאמריקאים, שהתעניינו במה שאנחנו עושים ובחיים בישראל, ואנחנו מצידנו שאלנו עליהם. היה מגניב למדי, אם כי הם אלה שנשארו בגדר השפויים ואנחנו הראנו את הצד ה’לא שפוי’ של האוטאקואים…רק שלא יחזרו עם טראומה. אגב, ידעתם שבאמריקה משתמשים בסוכר מזוייף לסודה? לאחר כ-50 דקות, הרבה אחרי שקבוצת המפגש הגיעה לדיזי, יצאנו ארבעתנו לכיוון הסנטר גם. כשעלינו על האוטובוס נאלצנו להיפרד מהעגלה בצער רב וביגון…שהתחלף בצחוקים וצילומים מוזרים באוטובוס. כשהגענו גילינו שאנה והתאומות כבר הלכו. אבל משם זזנו לסנטר, ושהינו באוטאקו רק שלא יצא לי לקנות כלום. לקומיקאזה אפילו לא נכנסתי מפני שהרעיון של מיכל לאכול פיצה קבוצתית קרץ לי יותר. לאחר רכישה של פיצה משפחתית וחלוקה בתשלום, הצטרפו כל השאר, הצטלמו והסוף כבר נראה באופק.

או שלא?

isrataku_meeting_3.jpgבעזריאלי, לשם הגענו זמן קצר אחר-כך, נפרדנו מכמה חבר’ה וביניהן מיטל וטורי (שטרחה להשאיר לי מספר צלקות אחרי שסירבתי בתוקף לקנות לה מאנגה). ה-Final 5 שנשארו כללו את יניב, רותם, מאשה, מיכל ואני. PARTY TIME! אחרי תבוסה מוחצת בידי מיכל בהוקי אוויר בג’וייסטיק, ובזבוז מרבית הכסף הקטן ובהיה בכישורי ה-DDR של מיכל ומאשה, יצאנו לכיוון בית הקולנוע שם הצלחנו להיכנס לסרט “אמא כפייתית” 20 דקות אחרי שהתחיל. הסרט גם כלל אטרקציה שעוד לא נתקלנו בה קודם: הפסקת פרסומות בת שתי שניות וחצי. הסרט עצמו אגב מומלץ לכולם. לאחר מכן עלינו לגג עזריאלי, שם שיחקנו נבר…שוב. הגענו למצב בו יניב ואני היינו חייבים להחזיק יד ביד, לגשת לאחד הזוגות שתמיד שורצים שם בגג ולשאול מה השעה. המשימה בוצעה בהצלחה, וגם צולמה. מיכל ורותם לעומת זאת עשו הורדת ידיים (גררר).

אחרי זמן מה החלטנו, אלוהים יודע למה, לחזור לסנטר. הספקנו להיות שם שלוש שניות וחצי (יותר מהפסקת הפרסומות) לפני שרותם ויניב היו צריכים ללכת. לאחר שהתברר שאנה לא בבית כך שאי אפשר להתנחל אצלה, עלינו על האוטובוס חזרה לעזריאלי. מאשה המשיכה באוטובוס לביתה, ומיכל (ישתבח שמה) ואני ירדנו בתחנת עזריאלי (הגוף אמר “אוקיי” אבל הלב צעק “איי קררראאאאמבּהההה!!!”). משם זה כלל ארוחה משותפת (בשבילי עוד פיצה, אבל לקיבה שלי יש גבול אז לא סיימתי). עכשיו נשאר לחכות לאירוע המשותף הבא, במקרה הזה מסיבת ה-JROCK (לרקוד עם מיכל עד אור הבוקר…זה הזמן לשנן את צעדי הגרווווב הישנים שלי…או שלא, אחרת היא לא תסלח לי בחיים).

לסיכומו של עניין: אם לא הייתי מתעורר באותו בוקר, אז לא הייתי מכיר את הקהילה המגניבה בישראל, לא הייתי מכיר את מיכל (שזה חטא) ולא הייתי אוכל פיצות. תודה לאל על תחושות הבטן, ניפגש באירועים הקרובים!

מוקדש באהבה למיכל 3=

Rate this post
השאר תגובה

המייל שלך לא יפורסם אל דאגה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.