Death Note Review
(Anime)
שנה: 2006 – 2007
במאי: טטסורו אראקי
סטודיו: MADHOUSE
ז’אנר: מתח, בילוש, דרמה, אקשן
הטוב: התסריט, הדמויות ופיתוחן, הבימוי הנהדר, המוסיקה.
הרע: קטעי הומור שלא במקום, בעוד הסיום עשוי טוב יכלו להוסיף לו.
לכל אחד יש את היכולת הפנימית לשנוא. כל אחד הייתי רוצה לעיתים, עמוק בתוך ליבו, להיפטר מהאנשים שאינו סובל, שמאמללים את עולמו. הדבר היחיד שעושה את ההבדלה שבין רוצח לאדם התמים, הוא אותו קו דק העומד בין המחשבה למעשה.
אלה הם ימים משעממים בעולמם של אלי המוות. מלבד הרג ומשחקי מזל, אין יותר מדי מה לעשות. אל מוות אחד, ריוק, מחליט שנמאס לו. באקט של ילדותיות הוא משליך את אחת ממחברות המוות שלו לעולמם של בני האדם. המחברת מאפשרת לבעליה לכתוב את שמותיהם של בני אדם, ולחסלם. זאת בכל דרך שימצא לנכון, ככפוף למספר רב של חוקים. למזלו של ריוק, ולחוסר מזלם של בני האדם, נופלת המחברת במקרה לידיו של יאגאמי לייט. עם פול ההזדמנות, תרתי משמע, לידיו, מחליט לייט להשתמש בכוחה המרושע של המחברת לטיהור העולם מאותם אנשים שאינו סובל – הפושעים והנטפלים לחלשים. לייט, כבחור חכם ומתוחכם ביותר, לא לוקח את היוזמה על הצד המצומצם. תוך זמן קצר, רציחותיו הופכות להרג המוני, ומעשיו לאובססיה מוטרפת. בשל יכולתו לרצוח ע”י ידיעת מראה פניו של אדם וכתיבת שמו במחברת בלבד, יכול הוא להיעזר באינטרנט ושאר אמצעי התקשורת כדי ליישם את תוכניתו לטיהור עולמי. בקרב הציבור, הוא נודע בשם “קירה”, עיוות יפני של המילה Killer. בעוד כוחות המשטרה עומדים חסרי אונים אל מול קירה, המבסס עצמו כ-“צדק חדש”, בלש מסתורי הידוע רק בשם “L” נכנס לתמונה. L סייע בעברו למשטרה ברחבי העולם לפתור תעלומות קשות במיוחד, והוא לוקח את עצמו את המקרה הייחודי של קירה. כעת, לייט מצא את השווה לו. השניים פותחים בקרב מוחות מרתק, שספק אם נראה כמותו מעולם על מסך הטלויזיה, במטרה להביא לנפילתו האחד של השני. כל זאת, בעוד ריוק אל המוות עומד כצופה מן הצד, ומצחקק בשעשוע למראה העניינים.
פן בו הסדרה מוצאת את הדרך להמשיך אל עבר הפרק הבא היא ההפתעה הראשונה מני רבות. קשה לי לחשוב על סדרה או סרט כלשהם בהם זכיתי לראות כ”כ הרבה תפניות עלילה, וגם גם אלה שהצליחו לספק רגעים לא צפויים בשפע מעולם לא הניבו שינויים שבסיסם תסריט כה חכם. המאבק שבין לייט ו-L הוא מאבק שבין שני גאונים, שבין אור וחושך. באופן אירוני, השניים כמעט ומשתווים רק משום שהם כה דומים אחד לשני, כאשר הדבר היחיד שחוצץ בינהם הינו תפיסתם לגבי מהותו של הצדק. בעוד קירה רואה את מצפונו כצדק העליון על פני האדמה, L רואה בצדק את שלטון החוק. צדק ההמונים אל מול הצדק הדמוקרטי – מי לבסוף ינצח? השניים קרובים ורחוקים מאוד בו זמנית… בעוד L נוטה להבריק עם תובנות בלשיות, קירה עונה לו עם מניפולציות מתוחכמות משלו. החוקים לפיהם כפוף המשתמש במחברת המוות מספקים את ההגבלה למעשיו ויכולותיו של קירה, בעוד L מוגבל באמצעות מה שאינו יודע וצריך לגלות. העלילה מתנדנדת על האיזון הזה, כאשר בכל פעם ידו של אחד מהשניים נראית על העליונה, כפי שדעתו של הצופה על צדקת מעשיו של קירה עשויה לנדוד (לפחות בהתחלה) בין החיובי לשלילי. איש אינו יכול לטעון שיכל היה לצפות מראש מה הולך לקרות בפרק הבא. התסריטאים היו יותר מדי מוכשרים מכדי לתת לדבר שכזה לקרות. קיימים אותם רגעים בהם הצופה חושב שאולי הוא, מתוקף פרץ יצירתיות מקרי וחד פעמי הצליח לצפות את מהלך האירועים, אך אין אלה פני הדברים כלל. עד סופה המדמם של הסדרה הזו, שמלאה בפסיכים מכל סוג שהוא (תמיד אומרים שהמרחק בין גאונות לשיגעון אינו גדול, לא?), מחזיקים אותנו על קצות האצבעות. ישנם גם פה ושם קטעי הגילוי הגדולים, שבאמת משאירים את הצופה פעור פה, ומתקבעים במוחו כמסמרים בארון קבורה. העימות מתחיל בין L וקירה, אך מתרחב עם הזמן לעוד דמויות ראשיות רבות. בדיוק כשנראה שאחת מאלה שלפה תוכנית על לניצחון הצדק שהיא מייצגת, הדמות שנגדה כבר מצליחה להגות רעיון שכנגד, רק כדי לגלות שהראשונה הכינה גם תוכנית גיבוי. מבלבל? פעמים 
רבות, בהחלט. יש הרבה יותר מדי שכל בתסריט בשביל טובתו שלו, וצופים שאינם בעלי ראש חזק לסרטי בילוש וקונספירציות מורכבות עלולים למצוא עצמם עם הראש בקיר. הסדרה עושה מאמץ להבהיר לבסוף כל דבר עד לפרט הקטן ביותר, אך עבור אנשים רבים זה עדיין יהיה מורכב מדי. עם זאת, יוכלו אולי חלקכם להתעודד בידיעה כי המצב הינו יותר טוב מאשר בנואין, למשל, וכי בניגוד לאנימות רבות אחרות, לסדרה זו יש סוף מוגדר וברור שמביא את הדברים לכדי מסקנה אמיתית. הפגם היחיד שניתן למצוא בעלילה הוא ההתעקשות השיטתית הטיפוסית של רוב במאי האנימה לכלול הומור אנימה סטריאוטיפי בלי להתחשב בנסיבות. באנימה רצינית כמו Death Note בקושי יש מרווח נשימה אליו ניתן להכניס קטעי הומור, ולמרות זאת אלה מצויים מדי פעם, בעיתויים לא מתאימים. מי שכן מספק את הסחורה מבחינת הומור הוא אל-המוות ריוק. בלגלוגיו וצחקוקיו הילדותיים למראה הזוועות המתרחשות, הוא משקף היטב את האירוניה של אותם מאבקים רצחניים בשם “הצדק”, שהינו למעשה מונח גמיש למדי עם הגדרה שונה עבור כל אחד.
ייתכן וזוהי העובדה כי מדובר באנימה בעלת מספר פרקים רב, המאפשרת לה למצות את תום את הפוטנציאל הטמון ברוב הדמויות שבה. היותר ביקורתיים מביננו יוכלו למחות על כך שקל היה הדבר עבור הכותבים, משום שכל דמות שאינה נזקקת עוד יכולה למצוא דרך מהירה לעולם שכולו טוב, סתם משום שזה הלך הרוח העיקרי. בכל זאת, ההתייחסות הרצינית לאופיין של הדמויות השונות והתפתחותן לאורך שנות העלילה (כן, שנים..) היא דבר חיובי. כל הדמויות מונעות מרצונות ומניעים מאוד הגיוניים ואנושיים, ואע”פ שהעלילה, כפי שציינתי, נוטה להיות מורכבת ביותר ופתלתלה במיוחד, היא נשארת אמינה עבור הצופים בשל אמינות הדמויות. עם תפנית גדולה במיוחד שחלה באמצע הסדרה, דברים רבים משתנים. בין היתר, ישנן כמה דמויות חדשות שמוצגות לנו, וכמה ישנות שחוזרות לגלם תפקידים יותר משמעותיים. קרב המוחות הגדול שמלווה את כל הסדרה היה יכול להימשך עוד יותר, ולאפשר יותר פיתוח עבור הדמויות והרעיונות החדשים, אך בהתחשב בכל רצף האירועים הארוך שעבר על הצופים עד אותו רגע, כנראה שהיוצרים החליטו במודע להחליק במדרון אל הסיום הגדול במהירות רבה יותר.
את התסריט המבריק חייבים הצופים למנגקה טסוגומי אוובה, שזוהי עבודתו הראשונה (אם כי הנ”ל נחשד בשימוש בשם עט מזויף, והיותו מנגקה ותיקה ומנוסה). כאנימה, אנו חבים תודות, בפעם המי יודע כמה, לסטודיו Madhouse הנפלא, ולבמאי עולה ומאוד מוכשר בשם טטסורו אראקי, שמוכר בעיקר בזכות עבודתו על האנימה Black Lagoon. עבודתו של טטסורו על Death Note מאוד מזכירה את מה שעשה עם Black Lagoon. יש לו דרך ייחודית להעביר את התנועות בקטעי האקשן בצורה
פרועה ומושכת עין, אותה יישם גם הפעם, באנימה שהאקשן הפיסי בה יחסית מצומצם. לא כל אחד יכול לקחת תסריט כה רציני ולעבד אותו למשהו אמין, עמוק ומובן לצופה, וטטסורו הוא דוגמא מצוינת לבמאי שעשה זאת נהדר, והוסיף את הנגיעות האישיות שלו, שתורמות המון. כאנימה שעיסוקה העיקרי הוא מוות וחשיבה מניפולטיבית, אפלה וקודרת, השתדל טטסורו למלא את היצירה בצבעים כהים וחזקים, אך לא מדכאים יתר על המידה. האישיות של כל אחת מן הדמויות הראשיות מאופיינת ע”י צבע מסוים, שתופס דומיננטיות על המסך כאשר הדמות מבצעת מונולוג של חשיבה, או בעת עימות מחשבתי שבין שתי דמויות. יש פה מן משחק של הבלטת הייחודיות של כל רגע ותובנה באמצעות שימוש אגרסיבי בצביעה של סצינה – חותמת ייחודית ומספקת של הבמאי. הצבעים עצמם מקבלים נטיה “להימרח”, והדגש הוא לרוב יותר על התמונה בגדול, מאשר על הפרטים הקטנטנים. זאת אומר ואסתייג עם הקביעה שהאנימציה בכל אופן מצויה מעל הממוצע, קצת מעל מה שראינו ב-Black Lagoon.
הסיום מעט מאכזב, אולם אני רואה בו קטע מאוד שלם והגיוני. מעבר לכך, הוא החלק האחרון בפאזל המופת של הבמאי, שחלק משמעותי בטיבו עומד לזכות המוסיקה המלווה אותו.ציון סופי: 96
