אוטאקוקין / רם קיץ
“תגיד השוריקן הזה אמיתי?” / מישהו שעכשיו מת
ילדים מעריצים את טימי ומתחפשים אליו בפורים, ובני נוער צעירים מעמידים פנים שיש להם את כוחותיו המיוחדים של הארנבון. אבל לפתע מגיע מישהו שטוען…*תנשמו עמוק*: שהוא עצמו טימי הארנבון! זה נשמע מופרך, אבל התופעה הזו קיימת בעולם. אנשים שהושפעו רבות מסדרה כלשהי עד שהם מאמינים שהם עצמם דמות מסוימת מאותה סדרה, ואפילו מסוגלים “לשחזר” את האירועים כפי שהם זוכרים אותם. לתופעה הזו יש שם: אוטאקוקין [Otakukin], הלחם המונחים “אוטאקו” ו-“Otherkin”.
עבור מי שלא יודע, Otherkin הם סוג אחר של משוגעים, שטוענים שהם בעצם לא אנושיים וקשורים בדרך מיסטית כלשהי ליצורים אגדיים (דרקונים, ערפדים וכו’). האוטאקוקין רואים עצמם כענף בתוך קהילת ה-Otherkin, למרות שה-Otherkin אינם רואים באוטאקוקין חלק מהם, והם טוענים שהאוטאקוקין משוגעים. מבולבלים? תאמינו לי שגם אנחנו. אבל זה בעצם פשוט, וכפי שחכמים ממני אמרו בעבר: האוטאקוקין עבור ה-Otherkin הם מה שה-Otherkin עבור בני-אדם.
תרבות האוטאקוקין הייתה קיימת לא מאתמול-שלשום, אך רק בעידן האינטרנט התפתחה המודעות כלפי התופעה. הם עצמם אינם נחשפים ברשת כמו שהיינו מצפים שיקרה (כלומר, אם תנסו לחפש קטעי וידיאו מטורפים ב-Youtube, נכונה לכם אכזבה). אוטאקוקין אינם מבדילים כמונו בין מציאות לדמיון בתחביב, והם “מרגישים” קשר מיוחד לסדרה דרך העברת מסרים לדמות שלאו דווקא הופיעה בסדרה. לעיתים רבות הם רואים את עצמם כגלגול נשמות של דמות מסוימת, וכך “הזיכרונות” שלהם לא תמיד יכולים להיות מדויקים. האוטאקוקין מספרים שיש להם יכולות של נינג’ות, קסמים, דיבור עם חיות, שיגור, ירי של כדורי-אנרגיה מהידיים או היכולת לעוף, אבל את היכולות האלה לא יכולים לראות אנשים ש-‘לא מאמינים’.
ואיך הם מסבירים את סדרת האנימה? האוטאקוקין, אלה שחושבים שהם גלגול נשמות, טוענים כי מאורעות הסדרה קרו לפני שנים רבות, או שהתרחשו ביקום מקביל והנשמה עברה אליהם. המאנגקה או היוצר של הסדרה מבחינתם הוא בסך-הכול כלי להעברת ההיסטוריה שלהם לדפי המאנגה או המסך, ולא תמיד באופן מדויק – האוטאקוקין יספרו לכם את המאורעות כפי שהם “באמת” קרו מנקודת מבטם.
כולנו אוהבים להפליג בין מרחבי הדמיון בעת קריאת ספר, צפייה בסדרה או בסרט. להציב את עצמו בעולם העשיר שנבנה ולהעמיד פנים דברים מנקודת מבטנו. אלה האוהבים ללכת רחוק יותר פיתחו את תופעת הפאנפיקים. אך אנו יודעים להבדיל בין המציאות לדמיון, ולשים לכך גבולות. כי הרי בסך-הכול מדובר באמצעי בידור שנועדו להעביר לנו את הזמן ולרתק אותנו, לא להשפיע באופן מודע על החיים שלנו. רק שהאוטאקוקין לא מודעים לכך. ברגע שההשפעה של סדרה הולכת וגוברת 
על מעריץ, הוא נכנס אליה יותר ויותר עמוק. העמדת הפנים מטשטשת, וכשזה משפיע על הצופה, זה כמובן משפיע גם על הסובבים אותו. לא הייתם רוצים להיות מותקפים בידי חבר קרוב שחושב שהוא סמוראי פיקטיבי, נכון?
ילדים או מבוגרים שההערכה העצמית שלהם נמוכה מתחילים להאמין שהם “מיוחדים” ו”שונים” ולא מבינים אותם רק בגלל שהם בעצם גלגול נשמות, או אפילו הדמות עצמה, מסדרה מפורסמת. למרבה השמחה, הרוב הגדול יוצא מזה אחרי תקופה מסוימת בעזרת טיפול פסיכולוגי או סתם הבנה שהם מתנהגים כמו בַּאקוֹת, ואותם אנשים יצחקו על זה עם הנכדים שלהם כשיזדקנו.
אך הבעיה נותרת בעינה עם אלו שלא יוצאים מזה. אותם אנשים מתנתקים מהמציאות (בדומה להיקיקימורי) וחיים בהזיות. אם הבן-אדם עבר את גיל ה-30 וה-40 ומתנהג ככה, סימן שכל זכר לשפיות כבר אבד אצל אותו אחד. הם כבר לא פוגעים באלה הקרובים אליהם, מהסיבה הפשוטה שלא נותרו להם קרובים. אבל הם כן פוגעים בילדים וצעירים כשהם מנסים למשוך אותם לתוך העולם, וכשלמבוגר חסר שפיות יש היכולת להשפיע באותה הצורה על ילדים – זה הזמן של רשויות השלטון להתערב. זה הכול טוב, יפה ומצחיק כל עוד אתה חושב שאתה פיקאצ’ו, אבל ברגע שתנסה לחשמל אחרים כשביד שלך שוקר חשמלי – הצחוק נגמר.
לכל קהילה יש את המשוגעים שלה שמכתימים את החלק השפוי שמהווה את הרוב. בקהילת האוטאקו יש מושפעים קשות, אך הדרגה של האוטאקוקין כנראה לא תגיע לישראל בעתיד הנראה לעין. רק במדינה כמו יפן, בה האנימה שגורה בחיי היומיום, יכולה להתקיים תרבות מסווגת שכזו. זו הסיבה שלא שמענו עליה מעולם, ואילו אותם אוטאקוקין נמנעים מחשיפה המונית באמצעי המדיה. גם כשאתם מתמכרים קשות, תזכרו כי זה רק אמצעי בידור איכותי, וזה בסדר להאמין שמדובר במשהו טהור וקדוש, ולפתח את התחביב רחוק יותר עם לימוד יפנית והתעניינות עמוקה יותר. אבל אל תתנו לזה להשפיע על החיים שלכם; עוד חלילה תמצאו את עצמכם מאמינים שאתם דמות מסדרת אנימה.
