Paprika Review
(Movie)
שנה: 2007
במאי: סטושי קון
סטודיו: MADHOUSE
ז’אנר: תיאורטית זה מדע-בדיוני.
הטוב: חלום של שנת לילה טובה, חדשני ויוצא דופן, מלא חיים, אנושיות וצבע, שיר נושא מהפנט, אנימציה טובה, צוות מדובבים מצוין (גרסה יפנית).
הרע: לא קל לצפיה והבנה, מוזנח בתחום הסאונד, לא סטנדרטי מבחינה עלילתית.
_________________________________________________________________________
מבית היוצר של במאי האנימה המוערך סטושי קון (סנדקי טוקיו), וסטודיו האנימה האהוב MADHOUSE (מחברת המוות), מגיע אלינו פפריקה, סרט לא שגרתי שקיבל במהרה הד והכרה ברחבי תבל. אין זה הסרט הראשון של קון שקיבל פידבק חיובי ביותר מחוץ ליפן, ואולי משום כך בחר הבמאי ללכת על משהו יותר נסיוני, מודרני וחדשני, מאשר נוסחה בטוחה וברורה. התוצר הוא פרי אהבה רבה של יצירה, שהכרה ביופיו היא בעיקר בעיני המתבונן (ורצוי אחד שבא בראש פתוח ועם סבלנות).
בסרט אנו מתוודעים לדמותה הראשית של ד"ר אטסוקו, פסיכיאטרית רצינית ויפה שעובדת עם צוותה על פיתוחו של מכשיר הנקרא DC Mini. זהו כלי פורץ דרך בטיפול פסיכיאטרי שאמור לאפשר לבעל המקצוע לחדור לחלומותיהם של מטופליו כדי להבין את בעיותיהם, ולסייע להם באופן הטוב ביותר. בדיוק כאשר ניכר שהשלב הבא בפיתוח המכשיר – השלב בו יכול המשתמש לחדור לחלומותיהם של המטופלים גם כאשר אלה ערים – מצוי בפתח, שלושה אבי-טיפוס נגנבים מהמעבדה בידי דמות מסתורית. בו בעת, ד"ר אטסוקו מטפלת דרך חלומותיו בחוקר משטרה בשם קונאקאווה, שנרדף אף הוא בידי דמות מסתורית בשנתו. בחלומותיו ותודעתו של קונאקאווה, אטסוקו היא "פפריקה", נערה ג’ינג’ית שובבה, המגלמת את אישיותה של אטסוקו בעולם החלומות. יחדיו, ובסיוע אנשי הצוות שעובדים עם ד"ר אטסוקו, כולם מנסים לגלות מי הוא הנבל אשר משתמש כעת במכשירי ה-DC mini כדי לזרוע הרס ומוות, ולהביא סוף לבלגן בחייהם.
במשך כל הסרט, העלילה מתנדנדת בין מציאות לחלום. לעיתים הצופה נשאר תוהה בנוגע לאמיתותו של הדבר אותו הוא רואה, אך לבסוף רוב הדברים מתבהרים. בתחילתו של הסרט נראה חלומו הארוך והמוזר של חוקר המשטרה קונאקאווה, שלא מותיר מקום להיגיון להשתלב. אותו חלום מופיע שוב ושוב בעלילה בקטעים שונים, ופרשנותו קורמת גידים עם ההבנות
שקונאקאווה צובר במהלך הסרט בעזרתה של פפריקה. בגדול, פפריקה היא המנוע שמאחורי הכל. היא התמריץ, התבלין שנותן טעם לסרט, והסיבה להרבה מהדברים שקורים בו. דמותה החיננית והחייכנית של פפריקה היא הפסיכיאטרית של הסרט כולו, ואף של ד"ר אטסוקו עצמה. פפריקה נאלצת לצלול אל עולם החלומות המורכב של כל הדמויות ולהתמודד איתו, והתוצר הוא מרתק מבחינה ויזואלית. כסרט, אין "פפריקה" כזה שניתן להקל בו ראש, ולומר שהוא קל לצפיה. המלצתי תהיה לבוא לסרט זה בראש צלול ונקי, משום שכמות הדברים שמתרחשים על המסך עשויה לעשות בלגן שלם במוחו של הצופה הנוטה להירדם או חסר הסבלנות. כל הבלבול נובע מגישתו הניסויית של הסרט. זו שואפת להציג את עולם החלומות באופן האמיתי ביותר שניתן, וכך אכן הכל נראה. בשום אנימה אחרת לא קיבל נושא החלומות טיפול טוב יותר. בעוד אנימות אחרות נגררות אל פלאשבקים מטופשים של אירועים בחיי דמויות, לעיתים בליווי אפקט גרפי מיותר, פפריקה מציגה את החלומות כמות שהם – מבלבלים, ייחודיים, אישיים, ומאוד מאוד צבעוניים. פפריקה היא רגע אחד רועת צאן, רגע לאחר מכן נערת כפר סינית, או איזו בתולת-ים. קנאקאווה הוא בלש במבצע חשאי בקרקס, שניה לאחר מכן טרזן, וכמה רגעים מאוחר יותר מרגל ברכבת. הכל משתנה – הרקעים, הדמויות, המחשבות – הכל בהתאם לספונטניות המופלא
ה המאפיינת את החלומות. לא כל דבר בסרט יכול לקבל פרשנות, פשוט משום שחלקי חלומות רבים בו מורכבים מרצונות, פנטזיות ומחשבות ייחודיות של דמויות עליהן הסרט ממעיט להרחיב. הצופה הסקרן שישב מרוכז, אולם, יזכה לשים לב לכל הרמיזות הקטנות בכל סצינה למהותם של החלומות, ולהבנה מלאה של סרט כפי שכיוון אליה הבמאי המוכשר. אפשר להעריך את הסרט רק בזכות זו, משום שעלילה מורכבת לא תמצאו כאן. העלילה אפילו שחוקה וסטריאוטיפית (לאנימה) בקוויה הכלליים. אלה הם החלומות והפרשנות שהסרט מוציא לבסוף מכל הבלבול שקיים בתוכם שנותנים את מגע העלילה האמיתי. יש כאלה שיגדירו את הסרט כ"מדע-בדיוני", אך אני ארחיק לכת ואומר כי לסרט אין כל ז’אנר – כחלום אחד גדול, הזוי ומעניין, הוא מתקיים כז’אנר בפני עצמו.
סרטי אנימה של שנות האלפיים, במיוחד אלה עתירי התקציב כגון פפריקה, לא נוטים לאכזב בכל הנוגע לאנימציה. פפריקה אינו התגלמות השלמות הגרפית, אך בהחלט יותר ממספק את הסחורה, ולא תוכלו להרגיש במהלכו כי עיניכם היו רוצות יותר. עיצובו של הסרט מזכיר מאוד את סרטי Ghost in the Shell, וכמובן את כל סרטיו הקודמים של קון. כקו מנחה, בולט השימוש בצבעים מאוד חמים ונעימים. דמותה של פפריקה דומיננטית ביותר עם כל האדום-כתום הרך שעוטף אותה, שעושה רק טוב לעיני הצופים. בדמותה של פפריקה והצבעים המתקשרים אליה, וכן בכל שאר צביעתו של הסרט, פורצת אל מחוץ למסך אנושיות רבה. זו מוצאת ביטוי גם ביכולתו הקסומה של הבמאי להעביר אלינו את כל תחושותיהן של הדמויות ע"י שפת הגוף והבעות הפנים שלהן, שייחודיות לכל דמות ודמות. זוהי אותה גישה אנושית שובת לב בסרט שמצליחה לפצות על היעדר עלילה מבוססת והרכב ברור של אירועים. עוצמתה כה רבה, עד שסצינות שלמות, כגון הסצינה הראשונה שלאחר עליית שם הסרט, יכולות לעבור עלינו כמשב רוח נעים בלי שתאמר באלה מילה – הכל נאמר דרך צבע, תנועה והבעות גוף. סרט האנימה היחיד שראיתי מעודי שהצליח לעשות את אותו הדבר הוא Interstella 5555. החיסרון היחיד של הביטוי הרב המצוי בתנועתן של הדמויות הוא בציורם של הרקעים לאלה, שנוטה לעיתים להזנחה שטיפוסית יותר לסדרות אנימה מאשר לסרטים בעלי תקציב רציני כגון זה. אל תתנו למגרעה זו להטרידכם, ושימו לב דווקא לאותם רקעים – באלה החביא הבמאי רמיזות רבות – לדברים שעתידים להגיע בהמשך העלילה, ולפרשנות המלאה של הדברים המתרחשים בסרט. פה ושם בסרט, כמעין בונוס, קורץ הבמאי לכל מני אנימות יותר ישנות וקלישאות של תרבות האנימה והמנגה, וזאת באמצעות דמויותיהם של צעצועים רבים שנראים בעולם החלומות.
פפריקה לא מכילה יותר מדי מוסיקה, לצערנו הרב, והדבר ששמים לב אליו יותר מכל הוא שיר הנושא המהפנט המלווה את הסרט, שהינו בעיקרו דווקא מוסיקה אלקטרונית. גם במחלקת הסאונד היו יכולים להשקיע יותר. חסרונות אלה לא מעיקים על הצופה, אם כי יכלו להוסיף הרבה, ולגרוע מתחושת השיעמום של הצופים היותר עצלנים, או אלה שמתקשים להבין מה קורה על המסך. הבמאי נטה להסתמך על יכולתו להשתמש בהבעות וצבעים בקרב הדמויות כדי לתאר את הלך הרוח, והזניח את האוזניים ככלי לחוויית הסרט. צוות המדובבים עושה כמיטב יכולתו בכדי לכפר על המחסור בקולות שאינם אנושיים. אף על פי שהדיאלוג אינו יוצא מגדר הרגיל, החברה מאחורי המיקרופון עשו עבודה נהדרת, והביעו באופן משכנע ומשעשע את דמויותיהם, דבר שתרם הרבה, ומילא חלק נרחב מהחלל הריק שהותיר המחסור בסאונד.
ציון סופי: 83
וקחו מילת אזהרה לסיום: הישמרו מן הטריילרים! כל הטריילרים לסרט זה מלאים בספוליירים. אל תתקרבו אליהם. :-S
